ההיסטוריה של אבירים טמפלרים באנגליה זה התחיל כאשר האציל הצרפתי יוז דה פיינס, המייסד והמאסטר הגדול של מסדר האבירים הטמפלרים, ביקר במדינה בשנת 1118 כדי לגייס כסף לגברים ולמסעות הצלב.
המלך הנרי השני (1154-1189) העניק אדמות דרך אנגליה לטמפלרים, כולל שטחים מסוימים על ידי טירת באינארד בצי הנהר, שם הם בנו כנסייה עגולה, על פי דגם האבירים הטמפלרים במטה הר הבית בירושלים. ההוראה קיבלה גם את הפיתרון (זכות השימוש) של דני סנט קלמנט.
בשנת 1184 הועבר מטה הטמפלרים בית מקדש חדש (כנסיית הטמפל) בלונדון, שם הוקמה שוב כנסייה עגולה, דגם זה של כנסיית הקבר בירושלים. הוא נחנך בשנת 1185, והוא הפך לאתר טקסי חניכה.
בשנת 1200 הוציא האפיפיור תמים השלישי שור אפיפיור שהצהיר על חסינותם של אנשים וסחורות בתוך בתי האבירים הטמפלרים מחוקים מקומיים. זה הבטיח שהמקדש החדש יהפוך לאוצר מלכותי, כמו גם למאגר ההכנסות הצבורות של הצו. משאבים כספיים אלה ניתנו על בסיס פיתוח שירותי בנקאות מקומיים של הטמפלרים.
בין 13 באוקטובר 1307 ל -08 בינואר 1308 הטמפלרים הושחתו באנגליה. במהלך תקופה זו טמפלרים נמלטים רבים, שניסו להימלט מעינויים והוצאה להורג, ברחו לביטחון לכאורה שם. אך לאחר לחץ חוזר ונשנה של פיליפ הרביעי וקלמנט החמישי על אדוארד השני, נעשו כמה מעצרים למחצה.
במהלך משפט שנמשך בין התאריכים 22 באוקטובר 1309 ל -18 במרץ 1310 נאלצו מרבית הטמפלרים שנעצרו להכיר באמונה כי אדון המסדר יכול לתת את הפירוק היה כפירה, והם השלימו רשמית עם הכנסייה. סדרי נזירים קונבנציונליים יותר.
רוב הטמפלרים באנגליה מעולם לא נעצרו, והרדיפה אחר מנהיגיהם הייתה קצרה. הצו פורק בגלל המוניטין הפגוע שלו, אך בהתחשב באפיפיור ובפסק הדין של הכנסייה על הצו ללא רבב כל כך, כל החברים באנגליה היו חופשיים למצוא מקום חדש בחברה.
