פסטיבלים דיוניזים

היוונים ערכו מסיבות נהדרות כשהתחיל הקציר וכשהוא הסתיים, שאלו והודו לאלים. מה דיוניסוס הוא היה בן לאל ובני תמותה, הוא אלוקות הפריון, קציר הענבים, הצמחייה וכו ', אל היין. בתוך ה סעודות דיוניזיות הם נסעו דרך המשטרה במכונית עם דמותו של דיוניסיוס, אנשים עקבו אחריו, שרים, רוקדים ושותים. הם הרגו עז זכר כדי שדמו יחזק את האדמה (גובלינים), ומכאן המילה טרגדיה ומאיך זה יהיה הביטוי של המקהלה, נגזרת המילה קומדיה. כאשר המקהלות שרות ואחרות עונות, יש לנו כבר דו-שיח וזה הדיתרמב, כאן אנו כבר מוצאים את בסיס התיאטרון, אנשים שמשחקים ואנשים שמתבוננים. לפני שמישהו, קרא סיפור, רק הדמות הייתה קיימת, עכשיו השחקן ייצג את הדמות.

תיספיס היה השחקן הראשון, אייסכילוס ממציא את השחקן השני (דוטרגוניסט), סופוקלס השחקן השלישי (משולש), אוריפידס מציב לפעמים שחקן רביעי. בהתחלה הפזמון היה חשוב מאוד, ואז הוא מאבד אותו.

יש בו אלמנטים נופיים, שחקנים, מקהלה, תלבושות, תפאורות, תחרויות, תיאטרון. המסכה שלבשו השחקנים הפכה חשובה מאוד, עם מידות וצבעים גדולים, כך שניתן יהיה לראותם מרחוק. לאט לאט תעשיית המסכות הפכה לחשובה מאוד. הקוטורנים העניקו דמות גבוהה יותר כך שהשחקן היה מרשים יותר. הבגדים היו טוניקות ארוכות או קצרות, או שהם היו לבושים כמו האנשים, רפידות הונחו כדי להדגיש את קווי המתאר והיו בהתאם לגובה ולמסכה. לקישוט לא הוענקה חשיבות, מאוחר יותר הוא גם זוקק.

האקוסטיקה הייתה מושלמת, גם בשורה הראשונה וגם בשורה האחרונה. הם בנו אותו באוויר הפתוח, במדרון כדי להעמיד את הדוכנים על המדרון, הם היו מסודרים בצורה חצי עגולה.

הז'אנרים התיאטרליים היו, טרגדיה, קומדיה, דרמה סאטירית. התיאטרון הנוכחי הועשר באלמנטים מודרניים כמו תאורה ומשאבים אחרים, אך עדיין יש לו אותם שורשים.