נשים תמיד השתמשו באיפור. אין דבר כזה קוקוט נשי ונשים סיניות מתאפרות כבר מאות שנים. העיניים השחורות מאוד והשפתיים האדומות מאוד הן הגלויה הקלאסית שהפכה פופולרית בשנות שושלת טאנג, לפני שנת 1000. בסין העתיקה היו שבעה מרכיבי איפור: אבקה, סומק, אייליינר, אבקה זהובה, צבע גומה , קישוט לחיים וצבע שפתיים. והאחרונים היו מיוחדים מאוד עבור נשים סיניות.
כי? ובכן, מכיוון שהשפתיים היו מראה הדמות של האדם. הם היו חלק חשוב מאוד מקישוט הפנים הנשיות הסיניות ולציור ולעיצוב שלהם היסטוריה ארוכה של סגנונות שעם השנים והאופנות השתנו. ה שפתיים אדומות הם משמשים בסין כמעט לנצח. פסל של אלילה בגודל טבעי עם שפתיים אדומות נמצא ומתוארך ב- 5000 שנה, כך שתוכלו לקבל מושג שהאופנה הופיעה לפני אלפי שנים ולא לאחרונה. המומחים אומרים שבתחילה זה היה משהו דתי אך אחר כך הוא התפשט וסביב המנהג נולדה תעשיית איפור קטנה. עד אז המילה שפתון לא הייתה קיימת ולכן היא נקראה שפתון ובהתחלה זה לא היה משהו בלעדי לנשים שכן הוא שימש גם להרגעת שפתיים יבשות או פגומות כך שזה היה לגברים ולנשים כאחד.
הפיגמנטים המקוריים הושגו ממיצים של צמחים, מינרלים או דם מן החי. נעשה שימוש ב- Vermilion, תרכובת עם כספית שקבעה את הצבע המושלם אך שהלכה במהירות ולא החזיקה מעמד זמן רב. אז אחר כך נוספו שעווה מינרלית ושומן מן החי וכך נותר שפתון עמיד למים עם הרבה הידבקות. כמובן שלא היה מדובר בשפתון טיפוסי אלא במשחה שנשמרה בקופסה, רק בימי שושלות הסוי והטאנג הופיע הבר הצינורי וקל יותר לנשיאה. הדבר הנפלא היה שבנוסף לאדום ורך, המזור הזה היה ריחני ולעתים קרובות נוספו לו ניחוחות מקסימים. ואז האופנה עשתה את השאר כשנשים החלו להמציא עיצובים כשציירו את הפה: לבבות, פרחים, עיגולים, עיצובים מוזרים שלא כיסו את שתי השפתיים לגמרי.
מקור ותמונה: דרך סין תרבותית